1.

מסופר על מלך, שחוקק חוק, שאין להדליק אורות בלילה, מחשש שהאויב ינצל זאת לרעה… כדי לפקח על הנתינים לבל יעברו על החוק, הוא התחפש לאזרח פשוט והחל להסתובב בממלכה.

והנה, באחת הסמטאות הוא רואה אור… הוא דפק בדלת, וכשפתח לו בעל הבית, שאל אותו המלך: "מפני מה האור דולק? האינך יודע, שיש חוק, שאסור להדליק אורות?!"

הרב יצחק ידידיה שינפלד

אמר לו בעל הבית: "העבודה, שאני עובד ביום, אינה מספיקה לי. לכן אני חייב להמשיך לעבוד גם בלילה". 

שאל אותו המלך: "כמה אתה מרוויח?"

אמר לו בעל הבית: "עשרים גרוש."

"עשרים גרוש אינם מספיקים לך?!" שאל המלך בתמיהה. אמר לו בעל הבית: "לא. בשליש אשתי ואני אוכלים. בשליש אני פורע חובות. ובשליש אני מלווה בריבית".

אמר לו המלך: "אם-כן, אל תלווה בריבית ולא תצטרך לעבוד בלילה…"

"לא הבנת אותי," אמר בעל הבית – "שליש אשתי ואני אוכלים, את השליש השני אני נותן להורים שלי, ובכך אני מקיים פריעת חוב. ואת השליש השלישי אני נותן לילדים שלי. ומאחר שאני סמוך ובטוח בכך, שהם יחזירו לי יותר מכפי שהם מקבלים, אני מחשיב זאת להלוואה בריבית…"

המלך השתעשע מהרעיון, גילה לו, שהוא המלך ואמר: "אני סולח לך, שהדלקת אורות אבל בתנאי…

אני רוצה לספר את החידה הזו ליועץ האישי שלי. מעניין אותי לראות אם הוא יצליח לפתור זאת… אני מבקש ממך, אל תגלה אף לאחד את הפתרון עד הפעם הבאה, שתראה את הפרצוף שלי". 

בעל הבית, כמובן, קיבל את דבריו.

היועץ לא פיענח את החידה והחל לחקור על אודות קורות המלך בימים האחרונים. לאחר שמצא אותו בעל בית, ביקש לדעת את הפתרון. אף הציע לו מאה זהובים חתומים בדיוקן המלך… בעל הבית לא סירב ומסר ליועץ את הפתרון.

כשהדבר התברר למלך, הוא קרא לבעל הבית ונזף בו: "אני אמרתי לך לא לגלות את הפתרון עד שתראה את פניי…"

אמר לו בעל הבית: "נכון, ואני באמת לא גיליתי כלום עד שראיתי את הפרצוף שלך מאה פעמים…" 

2.

בפרשת השבוע מופיע פסוק מעניין: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' – מן הבהמה, מן הבקר, מן הצאן תקריבו את קרבנכם." 

צריך להבין, מה הכוונה במילה 'מכם'? לכאורה, היה מספיק לכתוב: "אדם כי יקריב קרבן לה'". 

סבי הגדול, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, רבה של ת"א יפו, ביאר, שכדי להבין את פירוש הפסוק צריך לחתוך אותו, כביכול, לשניים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם" – אדם שמוכן להקריב מעצמו, מהזמן שלו – לקום בבוקר לתפילת שחרית בזמן, להתפלל מנחה וערבית בחורף בשעות המוקדמות לפני צאת יום העבודה. אדם שמוכן להקריב מהנוחיות שלו – פעם לעזור בהכנסת כלה ופעם בהלווית המת ומוכן לתת מהעצמיות שלו, מההרגלים שלו, ולהקריב אותם להקב"ה, זה קרבן לה'! זו התקרבות שהקב"ה חפץ בה. 

לעומת זאת, אם הוא מקריב רק "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן", זהו מעשה שבו אתם לא חושבים על ההקרבה האישית אלא על הצד הטכני, על הצד הממוני. אתם עסוקים בהוצאה הכספית הגדולה הכרוכה ברכישת בקר וצאן. אם-כן "תקריבו את קרבנכם". זה קרבן בעל ציון מושלם במבחן הנתונים היבשים, אבל הוא לא לה'.

המגיד מדובנא הביא משל לאדם, שביקש מחברו, שיבנה לו בית, והלה הביא לו ערימת אבנים. על פיו ביאר המגיד, שאין רצונו של הבורא יתברך רק במפרט טכני: פה הנחת תפילין ושם תפילת מנחה והשתתפות בשיעור תורה אלא בחיבור של האדם אל כל המעשים הללו. 

האדם מורכב מדרכיו ומפעולותיו, הן שמגדירות אותו ומעניקות לו, במידה והן טובות, כמובן, את התואר 'אדם'.  

אומר הנביא ירמיה (ז, כב): "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים".

הקב"ה אינו צריך את המצוות שלנו, הוא רק ביקש להיות לנו לאלוקים ושאנחנו נהיה לו לעם.

3.

יהודי יכול לחשוב, שהוא ראה את הקב"ה לפחות מאה פעמים במהלך היום: הוא ראה אותו, כשקיים מצוות נטילת ידיים. הוא ראה אותו בתפילת שחרית וכשבירך על פת שחרית לפניה ולאחריה וכן בעצם אכילתה. הוא חושב, שהוא זכה לראות את פניו גם לאחר מכן במהלך הלימוד היומי שלו. אבל האמת היא שהוא לא ראה אותו אפילו פעם אחת, כי הייתה חסרה כוונה. 

הדרך שלנו לראות את פני מלכנו היא על-ידי המצוות, אבל יש בכך תנאי, כאמור, והוא – שהן ייעשו בכוונה שלמה, רק כך נחזה בפניו האמיתיות של המלך.